המצע
מבוא תיאורטי למצע התנועה מאת פרופ׳ חביבה פדיה
ישראל מצויה בליבו של אירוע מלחמה מקומי, שהוא גם אירוע בינלאומי, המשלב מלחמת דת עם מגמות אפוקליפטיות. המאבק במזרח התיכון הלא יציב והמאבק הבין־גושי החדש בזירה העולמית מתפתחים למאבק אחד.
המלחמה, המשבר ההומניטרי ואסון ההמונים ברצועת עזה הם רק סדר אחד שבו מתקיים הארוע, הסדר של הממשי, האירוע בקנה המידה מהרחבים ביותר שידע העולם מתרחש גם בשדה המדומיין של המדיה הדיגיטלית החדשה, ושוכן על גבי רבדים תיאולוגיים עמוקים ששורשיהם במשולש היחסים בין היהדות, האסלאם והנצרות. ההקשר התיאולוגי מאיר בין היתר את אחריותה המהותית של אירופה למצבו של היהודי, ואת האחריות שהיא נושאת לטווח ארוך ליציבותו של האזור.
הצטלבות הזירות
הצטלבות זירות קיצונית מעצימה את המלכוד העולמי שבו נתונים ישראל, העולם היהודי והעולם בכלל. היא מחריפה את ההתנגשות הקשה בין רבדיה השונים של המציאות: הממשי (גבולות לאומיים, אסונות־המון ממשיים), המדומיין (המדיה בתערובת חריפה של פייק ניוז ואמת) והסימבולי (אידיאולוגיות, מגה־סמלים של אובייקטים דתיים ולא דתיים).
הטראומה המזעזעת של הציבור הישראלי מאופייה ומהיקפה של מתקפת שבעה באוקטובר הפכה לטראומה מתמשכת ורב ממדית ולמשבר עמוק של ציבורים שלמים מול המדינה והגוף הפוליטי המנהל אותה. הנתונים היבשים והקשים עד מאוד של היקף אסון ההמונים של האוכלוסייה האזרחית בעזה שקולות רבים בעולם מבקשים לכנות אותו ג'נוסייד. ומצב מתמיד של מלחמה בגבול לבנון כשתושבי הצפון גולים לתוך מרכזה ועוד זירות המתלקחות מפעם לפעם לבנון, תימן, איראן וירדן והמצב ביהודה ושומרון.
קשה לעסוק בבידודן של זירות שחלקן נמצאות במישור המדיה, חלקן קשורות למשך ההיסטורי הארוך ואחרות נוגעות להקשר תיאולוגי כשלנגד עינינו בוערת הזירה הממשית בתוך העיר עזה. המלחמה הממשית הפכה לזירה שזה מכבר ואולי מלכתחילה לא מתנהל בה רק קרב ממשי. אלא זירה שאליה התנקזו ועליה מועמסים מרחבים סמליים, מישורי זמן וממדי מציאות רבים כל כך. זהו אירוע שבו הצטלבו ציוויליזציות, דתות, תרבויות, משטרים וממדי מדיה, הוא הפך לכח צנטריפוגלי שבמוקד המאבק במזרח התיכון והמאבק הבין־גושי החדש בזירה העולמית. זוהי נקודת כובד שחשיבותה ומשמעותה אינן פחותות מאלה של אירועים בסדר גודל עצום שהתנקזו לאורך הציוויליזציה וההיסטוריה האנושית אל המזרח התיכון, למשל בישראל הקדומה, וחלקם עברו בדיוק באותה כברת ארץ.
עוד לפני שהסתיימו שבועיים למלחמה הבעתי את עמדתי שממדי האסון האנושי בעזה עצומים וכתבתי כי הוא יכול וצריך להיפסק, ולהוביל לשיקום ולשליטה חדשה. סברתי אז ואני סבורה עדיין כי היפסקותו צריכה להתבצע על ידי גורם בינלאומי שיאכוף מייד כמה צעדים. על המלחמה להיפסק. הרשות הפלסטינית הביעה כבר הכרה בקיומה של מדינת ישראל, והיא צריכה להיצמד להכרה זו. על הקהילה הבינלאומית להדיר את חמאס כארגון טרור ולהכריז על רצועת עזה כאזור בפיקוח בינלאומי עד שתימסר לרשות הפלסטינית או לישות המדינית שתקום בה. הפיקוח הבינלאומי צריך להימשך בחמישים השנה הבאות לפחות כדי שיהיה בר קיימא. במסגרת ההסכמות החדשות אנשים יוכלו לבחור בדרכי האזרחות ולהניח לדרך הטרור.
במישור הממשי – בעולם שארוג מגבולות וטריטוריות, המלחמה פרצה בגבול עזה־ישראל ומתנהלת כעת במעמקי עזה, וחזיתות נוספות יכולות להיפתח מצד לבנון, סוריה ותימן בהפעלה של איראן או אף במעורבותה. ברמה גלובלית, התנגשות זו מערבת כמה תהליכים בין־גושיים הולכים ומתרחבים הקשורים גם הם באיראן ובציר ההתנגדות שנפתח מול הסכמי אברהם, ובעצם גם מול ארצות הברית ומדיניותה באזור. זהו עימות שאם משרטטים את כל קוויו, הוא כולל גם את סין ורוסיה.
במישור המדומיין – כלומר בעולם המדיה, הארוג מתערובת של פייק ניוז ועובדות, ובתוך אחד הגילומים הקיצוניים ביותר של האמירה "המדיום הוא המסר" – מתנהלת מלחמה על דעת הקהל העולמית. במלחמה הזאת שני הצדדים פותחים מחדש את שיח העדות והטראומה ואת מערך הדיון השמור לשואות ואסונות. בנקודת הקצה של שיח זה מושמעות טענות המצדדות בפועל במחיקתה של מדינת ישראל והמובילות לפשעי שנאה נגד יהודים.
במישור הסימבולי – מתרחשות התנגשויות בין כמה סדרים. התנגשות אחת היא בין הסדר הסימבולי החברתי של הדמוקרטיה לזה של משטרים תיאוקרטיים ואותוריטריים. התנגשות שנייה מתרחשת בין הסדרים הסימבוליים הדתיים המעוגנים בדתות אברהם, המקדשים את אותו מקום לכמה דתות וכך הוא הופך לאובייקט של מאבק, ואין הכוונה רק להר הבית אלא לכל אדמת ישראל כאדמת קודש, אדמת וקף. הזירה העיקרית שבה מצטלבים הסדרים הסימבוליים היא הזירה התיאולוגית הפוליטית. כאן מתנגשים תוצאותיהם של שני סדרים תיאולוגיים פוליטיים שונים במדינת ישראל – הנוצרי־יהודי והמוסלמי־יהודי, שתי תיאולוגיות שזיקתן ליהדות כזיקתה של דת אב ושמאחוריהן אלפי שנים של שנאת הזר היהודי, היסטוריה ארוכה של הכשר לרצח עם, ושימוש באנטישמיות כבנשק מדיני על בסיס מקורות הקודש.
האופן שבו הממשי, הסימבולי, המדומיין ומגזרי השיח השונים ארוגים זה בזה הוא מסממניו של עידן חדש, הפוסט של פוסט־הכול; עידן שבו המדומיין הופך לקרקעית הממשי ונתפס כתשתית ריאל־פוליטית אמיתית. תשתית זו בונה תקרות סימבוליות ואידיאולוגיות ומאיצה סכנות עולמיות. זהו העידן שאחרי הפוסטמודרניזם, וחוקי המשחק בו חדשים לגמרי. במישור הממשי הגלובלי, אופקי העידן החדש קשורים בפרישה חדשה של גושים גלובליים. ההקשר ההיסטורי העולמי הוא העידן שאחרי הקורונה, ולכך נוספה מלחמת רוסיה־אוקראינה והמתיחות הגוברת בין סין לארצות הברית, בזיקה לאיראן ולציר ההתנגדות.
הצטלבות הזירות גורמת לכך שאנו בליבו של אירוע שמחד גיסא הוא טרוריסטי, פנים־ישראלי ופוליטי, ומאידך גיסא הוא אירוע בינלאומי אפוקליפטי המשלב מלחמת דת. האירוע הטרוריסטי ה"פרטי" רוכב על הפרדיגמה התיאולוגית־פוליטית של דיכוטומיית ה"אחד־אחר" (=האחד הצודק והאחר השטני) – מיסוד דתות הספר, דתות אברהם. כיצד אברהם קורא לתיקון?
כל כמה שנתאמץ להסביר את האירוע הזה ואת משמעותו הקשה של טרור עולמי עבור האנושות כולה, כל עוד ממשיך ומתחולל בעזה אסון אנושי הומניטרי המהווה חזיון גלובלי, בו יש המונים מותו של ילד בעזה כל עשר דקות ומספר המתים מונה עשרות אלפים, יש קהלים רבים שלא ישמעו זאת.
זירה אחרת שבה מתנהל המאבק היא הזירה האקדמית. מנקודת המבט של מדעי הרוח, יש להצביע על כשל עצום בדיון האתי והפוליטי של פילוסופים ואינטלקטואלים שנחשבו למובילים בעולם. חלק מהם פועלים "על טייס אוטומטי" ומשכפלים את השיח שניהלו עוד בעידן הפוסטמודרני. הם עושים זאת בראש ובראשונה כי הם בוחנים את האירועים מתוך זירה אחת מסוימת, זו של יחסי ישראל־פלסטין. השיח הקולוניאליסטי הצמוד לסיסמאות של שנות השישים שהרעיון שלהם היה להפוך כל מאבק לגלובלי.
אך השיח הפילוסופי בימינו דורש כישורים רחבים. האינטלקטואל הוא המופקד על שיח ביקורתי בזיקה למציאות ולעידן הנוכחי. כשאינטלקטואלים מפעילים שיח מודרני על תופעות פוסטמודרניות, התוצאות הן מוגבלות. באותו אופן, כשאינטלקטואלים מפעילים שיח פוסטמודרני ואפילו פוסטקולוניאלי על תופעה ששייכת במהותה לעידן שאחרי הפוסטמודרניזם, שהטרור העולמי והסימבולי הוא אחד הסימפטומים שלו, אזי כל דיבור לא אחראי או ביקורתי־לכאורה בסגנון דיכוטומי ובסכמות קולוניאליות פשטניות נשאב לתוך כלי הנשק העוצמתיים של המדיה, והופך לכלי נוסף המבטא עיוורון מוחלט לתהליכים העולמיים ולסכנות העתידיות שאותם הוא מגבה, ואף מלבה ומשסה אנטישמיות בקנה מידה עולמי.
המערב הנוצרי והמזרח המוסלמי
הזירה הראשונה שבה יש לדון היא הזירה הדתית הוותיקה. במושגים של "המֶשך הארוך", ( longue durée) זו הזירה המרכזית – אותה זירה עצמה שבה עברו על אירופה מלחמות דת עקובות מדם, מסעות כיבוש ותגלית והשתלטות קולוניאלית. זירה דתית זו הושקטה רק במעט עם המהפכה הצרפתית והפרדת הדת מהמדינה, גם אם תפיסות של חילון וקִדמה יצרו אשליה שאבד עליה הכלח ושהיא חלפה מן העולם; אך לא כך לימדו האביב הערבי, תהליכי ההדתה ברחבי העולם והתגבשותו של ארגון הטרור העולמי דאעש (צריך לזכור שראשי תיבותיו מתייחסים לרעיון "מדינה" איסלאמית חובקת כל). מלחמות ותבוסות באיזורי עיראק (מול עיראק) וסוריה (מול ארצות הברית) יצרו תחושה שהארגון גוסס או הוכרע אפיים ארצה. אך דבר אחד לא השתנה בגחלים הלוחשות שהשאיר אחריו, השואפות להתלקח מחדש: חוסר גבולות והיעדר אמות מידה אנושיות, המתבטאים ברצח, עריפת ראשים ואונס. ולצד אלה השאיפה להשתלט באופן חד־צדדי על עולם בלי גבולות.
הזירה התיאולוגית־פוליטית
זירת מלחמת הדת הציבה במשך יותר מאלפיים שנה את היהדות כדת האב מול הנצרות כדת הבן, ואת היהודי בעמדה מינורית מול הממלכות הריבוניות השונות שבהן היה גר ותושב.
התיאולוגיה הפוליטית הנוצרית הובילה בחשבון אחרון לצליבת היהודי כמיעוט בארצות אירופה. מכוח היותו קורבן – ולא רק מכוח מגמות לאומיות עצמאיות – הוא נמלט לארץ ישראל בעקבות השואה. במיקום החדש שלו במזרח התיכון, קיומו המדיני הקנה לו את עמדת הריבון מול האסלאם. מכאן שרגע הסיום של היסטוריה ותרבות שנחוו בשלבים מסויימים כדו קיום משגשג ופורה הסתיימו בכינוס אל הרדיפה הנוצרית באירופה, שהפכה לאימה משטרית בחסות הנאציזם, רגע זה, צמוד לרגע ההופעה של היהודי כריבון באסיה מול התיאולוגיה המוסלמית. אותה זירה מציבה עתה את היהודי – כתוצר של מגמות לאומיות אירופיות שהצמיחו גם את הציונות, וכפליט האנטישמיות של המערב הנוצרי – כריבון במדינה שהקים מול המוסלמי, היליד המיידי של המזרח התיכון.
בזירה זו יש להדגיש שתי נקודות חשובות. ראשית, קיים פער עולמי בהליכי הקולוניאליזם ובמיגורו הנובע מן השיהוי הקבוע, בן פעימת מאה שנה, בקליטת ובהפנמת דפוסים מערביים אל המזרח ואל ארצות האסלאם. שיהוי זה מתבטא גם בפער בין ההיסטוריה של המערב האירופי ובין המזרח התיכון; בעת שהמערב מותח ביקורת על הקולוניאליזם האפקט של הקולוניאליזם על המזרח הוא בעצם המשכיותו בהן מתוך עצמן. שנית, התיאולוגיות הפוליטיות המתנקזות לישראל מבוססות על שתי סכמות יסוד, האחת נוצרית־יהודית והשנייה מוסלמית־יהודית. זוהי מעין פירמידה שהתהפכה משהיהודי הפך לריבון. על אדמת ארץ ישראל היהודי מיישם סכמות משיחיות שבשום אופן אינן לקוחות רק ממקורותיו הדתיים. חלקן מעובדות ומושפעות ממקורות פילוסופיים ותיאולוגיים נוצריים של הריבון שבקרבו התקיים. כך למשל הרב קוק ומקורותיו, הנטועים לא רק במקורות היהודיים אלא בסכמה ההיסטוריוסופית האסכטולוגית הכריסטולוגית של הגל שעל פיה הקדמה ההיסטורית מממשת תוכנית היסטוריוסופית המגלמת את הרעיון המשיחי בכלל.
ישראל היא אפוא זירה שעליה הושלך הצל התיאולוגי הפוליטי הנוצרי־אירופי. באמצעותה מושלך צל זה גם על אדמת אסיה ועל הקונפליקט המוסלמי־יהודי. באופן כזה, אפילו מקטע מיידי וקצר של ההווה נושא על גבו מטען בן אלפי שנים של שיח תיאולוגי. אני טוענת כי לאור מעורבותה העמוקה של אירופה הנאצית בפליטותו של היהודי היא נושאת באחריות בינלאומית שהטווח שלה אמור להיות רחב יותר ממאה שנה; המערב הנוצרי ובפרט אירופה (ולא רק ארה"ב) נושא באחריות זאת במובן עולמי כולל ומחוייב עד להתייצבות שתי מדינות ללא גופי טרור במזרח התיכון.
זירת הזהות הלאומית והשיח הפוסטקולוניאלי
זירה עיקרית היא הזירה המצומצמת והמוגדרת של ישראל ופלסטין כישויות לאומיות פוליטיות. זירה זו נפתחה בכמה נקודות במהלך המנדט הבריטי בארץ ישראל, וביתר שאת מאז 1948, כאשר הלאומיות הפלסטינית החלה להתפתח במזרח התיכון שאחרי סיום המנדט הבריטי. ב־1967, עם כיבוש השטחים, התהוותה בעיית היסוד של הצורך בהשבת השטחים או בהסדר פוליטי. מכאן, ועם המפעל ההתנחלותי שאליו הופנתה האידיאולוגיה של הרב קוק האב בידי הרב קוק הבן, החל להיווצר הפיצול היסודי והעמוק בין הציונות הדתית־לאומית ובין הציונות החילונית־לאומית. פיצול זה הקביל לצמיחתו של מחנה שתופס את ההתרחשויות הללו (השטחים וההתנחלויות) באופן משיחי דתי, ולצידו קול הרואה אותן באופן פוליטי כהתפשטות קולוניאלית.
כאן גם החל הפיצול בין יהודים שחלקו מרחב עם הנצרות ויהודים שחלקו מרחב עם האיסלאם, מה שמכונה בארץ: "אשכנזים" ו"ספרדים" כאשר הכיוון של החינוך הלאומי דתי אשכנזי משליט את התפיסה האירופאית ועורך בו זמנית קולוניליזם לערבי וקולוניליזם פנימי למזרחי העובר מישטור וחינוך לאומי מחדש.
הפער בשיח מתבטא בטרמינולוגיה של התנחלות וגאולה מחד גיסא, ושל כיבוש וקולוניאליזם מאידך גיסא; כלומר סכימה תיאולוגית לעומת סכימה פוליטית. פער שכבר מניה וביה מבטא עד כמה עמוקה ודומיננטית היא הסכמה התיאולוגית־הפוליטית בין מגזרי הישראליות וכמה חשוב לבררה ולהיחלץ משליטתה, בין שיש לה ביטוי תיאולוגי פוליטי ובין שהדיסוננס בין המחנות נובע מעצם השיח התיאולוגי עם השיח הפוליטי. זה טוען חיטים וזה עונה לו בשעורים.
בכך אין כדי לומר שהיחלצות מסכימה תיאולוגית פוליטית ימנית היא בהכרח חילון, או סחיבה לשמאל. המאבק גם איננו בין ימין מיתי ובין שמאל רציונלי. זהו אולי המאבק רק בתוך קטגוריות אירופאיות. אני רואה אותו כפרויקט רוחני מתמיד המתרחש בתוך גבולות הדת ורחב מגבולותיה, המחובר לעומק מקורותיו ועם זאת דורש אותם דרישה חיה יוצרת סובלנית ובונת עולם לזמננו. השיח הזה מטבעו אמור לבלום שיח קנאי או גזעני ולהציב לו אלטרנטיבות ועם זאת השיח הזה בא מאהבה.
במקביל, בתוך החברה הפלסטינית שעליה גם הושלך קולוניאליזם פוליטי חריף וגם הפכה לאוביקט בשיח גאולה של הצד הנגדי התפתח שיח של גאולה דתית. בנגזרת הקיצונית שלו זהו שיח החורג משיח שחרור פוליטי ועומד בסימן השתלטות משיחית דתית על העולם כולו. זהו שיח הג'יהאד של האחים המוסלמים וחמאס. שיח זה כפי שמראים מחקרים חשובים, קודם בחלקו להקמת מדינת ישראל, אבל עתה המדינה משמשת חלק מחומר הבעירה. גם בתוך האיסלאם: המתחים בין שיעים וסונים לבשו פנים משטריות ונחלקו בין מדינות [ראו גם להלן בעניין סוריה] ואילו המיסדרים הצ'ופיים מנסים לקרוא לשפיות הלב והרוח.
זירת הטרור העולמי ומשמעות טרור סימבולי
בצורתה הנוכחית, זירת הטרור העולמי נפתחה בסוף שנות התשעים עם הקמת ארגון אלקאעידה ואחר כך עם הקמת דאעש. במסגרת זו צמח רעיון הג'יהאד, אשר כוון נגד המערב ובפרט נגד אמריקה.
מאפייני הטרור העולמי אמורים להטריד את העולם כולו. אלה אסונות פתע, פשעים שרירותיים המחוללים הרס של אטמוספרת חיי אנוש סבירים על הגלובוס. הטרור מסיג לאחור את כל הישגי הדמוקרטיה ואת מושגי האוניברסליות, המוסריות ואחוות האנוש. זהו שימוש בטרור סימבולי (בדומה לפיגוע במגדלי התאומים ובניגוד לטרור שיש לו מטרות ריאליות-פוליטיות בלבד), והוא מהווה מעגל קסמים הפותח מאבק של מדינה בגוף טרור הפוגע בממשות קהלים רחבים יותר ושב ומגבש אותם לקהילת זהות חריפה יותר (מתוך הפגיעה בממשות ישות רחבה של בני אדם) וכך מכונן ומעמיק קווי מיתאר של מאבק ומחריף את אי היכולת להסכים להתפשר או לבנות מהלך מתווך ומפשר בממשות ריאל פוליטית.
זירת המדיה ושיבה אל הממשי
הזירה הרביעית היא הזירה של המדיה. זוהי זירת המדומיין בעידן הווירטואלי. מהו "המדומיין" וכיצד אני משתמשת במושג זה? אם במישור של הסובייקט מגלם "המדומיין" את הפיצול בין הדבר ובין הדימוי שלו, הרי שבמישור הקולקטיבי "המדומיין" הוא מערכת ענק של פנטזיות ודימויים אשר נוטות להתרכז בקווי פיצול וגבול בחיתוכי קבוצות בעלות עצמי קולקטיבי ובפיצוליהן, כגון נשים וגברים, או מזרח ומערב, ובכלל זה גם האידיאולוגיות והדתות העוברות דרך המדומיין, ולענייננו: אמריקה, ישראל או הפלסטיני. הפנטזיות מקננות בקווי גבול בלתי נראים, והן מועצמות על ידי השלכות דיכוטומיות שמייצרת המדיה, שהיא עצמה טכנולוגיה להפקת המדומיין ולהאצתו.
הסכנה הנשקפת לעולם כולו גדולה פי כמה, היות שאחידות העולם שמנהלת המדיה מגבשת קולקטיבים שלמים באמצעות הסתה וחוסר יכולת לברור את האמיתי מהמדומיין. אידיאולוגיות מקושרות בהאצה קיצונית לתשתיות שיסודן בפנטזיה קולקטיבית, וההיענות לקריאה לפעולה או קריאה להתנגדות אינה מבחינה בין הסתה לבין פעולת התנגדות תבונית.
מהות עידן הפוסט של כל ה"פוסטים" למיניהם
הקמת התנועה הרוחנית על ידי, (לפני עשר שנים בזמן מבצע "עופרת יצוקה"), קשורה בהכרה שאנו מצויים בעידן חדש זה עשרים שנה לפחות. בעידן הפוסט של הכול, הפוסט של הפוסט: הפוסט של אחרי הפוסטקולוניאליזם, פוסטמודרניזם ופוסט־סטרוקטורליזם. המשמעות של התחלפות העידן היא לא רק סדר עולמי חדש, אלא התחלפות ממד תפיסת המציאות; במצב זה לא רק שהממשי נשען על מדומיין הגדוש בסדרים סימבוליים שונים ומקצין את התיאולוגי, אלא שמבני שיח שגובשו בכדי להגן על קהילות ועל עולם הם אלה שעלולים להחריבו כשהם מתנהלים באופן אוטומטי.
אנו בעידן חדש כלומר: אין עוד הלימה בין המציאות ובין השיח המחזיק אותה. התחלפות העידנים כרוכה בקריסתה של תמונת עולם אחת ובצמיחתה של אחרת.
חילופים אלו תמיד קשורים באופן שבו תהליכים בממשות הריאלית מקרינים ומשתלבים בממדי פנטזמות וסימבולים – ברעיונות ופיתוחים, באמנות, במדע ועוד – ולכן אין פלא שהם מגלים הלימה לתהליכים צבאיים ובירוקרטיים, בה במידה שברור לכול שהם מקיימים הלימה לתהליכים טכנולוגיים --- כל אלה כולם יחד עומדים ביסודן של מלחמות מזן אחר המתרחשות כיום ברחבי הגלובוס ובראשן מלחמה רוסיה אוקראינה ומלחמת ישראל חמאס.
גם אם לאינטלקטואלים מסוימים נדמה שתהליכים אלו הם מחוץ לתחומי הדעת שלהם וכי הם יכולים לדון במצב כה מורכב באמצעות השיח הפוסטקולניאלי ושיח הכפר הגלובלי שאיפיין את ימי הפוסטמודרניזם, הרי שהם שוגים והאופן בו הביקורת שלהם מלבה הרס מתרחב מוכיח זאת. ובמלים אחרות האופן שבו השמאל הפרוגרסיבי מקדם מגבש ומחזק ימין קנאי הוא ההוכחה לכשל המערכתי.
אין זאת אומרת שקטגורית הקולוניאליזם, או הדרישה להפסקתו המיידית, איננה תקפה. אלא משמעות הדברים שבקטגוריה זו אין די כדי לארגן מחדש את רשת השיח, בלי רשת זו יחדל העולם!!
מכאן שלעידן שלנו נדרשות צורות פענוח חדשות שיעמידו מחדש את מערכת היחסים בין הממשי, הסימבולי והמדומיין, תוך קריאת מציאות עכשווית והבנת תהליכים עולמיים ומשכי זמן ארוכים במישור ההיסטורי. המודרניזם התאפיין בהלימה מדויקת כביכול דרך סיפור המערב האחדותי האוניברסלי, דרך תִקבולות שחילנו את התקבולות הימי־ביניימיות בין מציאות לסמל; האופן שבו קרל מרקס יכול לדבר על הפיכת העולם על פיו איננו אפשרי בלי ההקבלה בין הממשי ובין הסימבולי/רוחני – מורשת ימי הביניים הנוכחת עדיין בהגותו של הגל. האופן שבו הפוסטקולניאליזם זיהה מבלי דעת בין אוניברסלי וגלובלי היה כרוך באי קפיצת המדיה למצבה כיום. הפוסטמודרניזם התאפיין בשנות התשעים בנסיגה מן הממשי, באחדות חדשה של הכפר הגלובלי, בהקצנת המציאות שבה המדיום הוא המסר, בשלילת הקולוניאליזם ובעליית המודעות לג'נוסייד שהיה תמצית העידן המודרני ונגרר לתוך הפוסטמודרניזם. לכאורה, הטעון לריבוי תפזורות של יחסים המאפיין את העידן הפוסטמודרני תקף גם בזמננו; אז במה ההבדל? ההבדל נעוץ בכך שבגלל קפיצת המדומיין קדימה, יש לצד ריבוי קיצוני זה גם מבנים מאחדים חדשים ששבים ומהדקים מלכודת של מקבילות.
הטענה שלי בדבר התחלפות עידן היא טענה להתחלפות המיסגור הכולל, גם אם מובלעות שונות תמיד היו ותהיינה. אנחנו מבקשים לקדם את השיח החדש הנחוץ ברמות עולמיות בינלאומיות ובין דתיות ובמקביל לתקן את השיח המרוסק והמפוצל בחברה הישראלית על שלל מגזריה ומיגוון אלימויותיה.
דרך אחרת לנסח זאת היא שכל עידן מוסיף עוד ממד לאופני הדיון שלנו בהיסטוריה האנושית. אין זאת שממדי דיון שכרוכים בהיסטוריה של ימי הביניים או המודרניזם והפוסטמודרניזם אינם רלוונטים לנו כיום, אלא שראיית עולם משתבר, היברידי ופזור ועם זאת אחיד כמו עולמנו באמצעות קונספציות אנלוגיות נוקשות של תקבולת בין ממשות ואידיאולוגיה (המודרניזם) או בשיח אדוק של תפזורת היברידית (הפוסטקולוניאליזם) משמעותה תפיסה חד־ממדית ופשטנית מדי לדיון הפילוסופי הנדרש במציאות כיום; המקום המרכזי של המדומיין האורג בצורות אחרות ממשות וסמל המקום המרכזי של הנסיגה החרדה אל לאומיות וטריטוריות יחד עם כוחות הסתה וחורבן עולמיים דורש הגדרות אחרות.
עידן זה מתאפיין בגיבושו של העולם כאחידות פגיעה אחת – הן במישור הממשי, בדמות אסון האקלים והתפשטות החימוש הגרעיני, הן במישור המדומיין, הכרוך בתקשורת המונים ובהאצת הבינה המלאכותית. זו תופעה חדשה במהותה. הפוסטמודרניזם התהדר באחדות הגלובלית ממקום של ביטול הבדלים בין ארצות וגבולות ומבחינת כוחה של המדיה לחדור לכל מקום על הגלובוס. מהלך זה שינה כיווני אמנות, מוזיקה והשכלה וערער ופירק דפוסים קולוניאליסטיים פרי המודרניזם, אולם חזרתו של הממשי אל המודעות ואל הזירה התרחשה בהשפעת שני אירועים עולמיים: אסון מגדלי התאומים והתפרצות הקורונה. עד לשני אסונות ענק אלו לא הייתה פגיעה ישירה כל כך בממשות החיים של בני אדם באמצעות אסון המונים שהפך אותם למִגבּש אחד. במגדלי התאומים היה זה המִגבּש האמריקאי, ובקורונה זה היה המִגבּש העולמי שהוביל בסופו של חשבון להתארגנות בין־גושית חדשה.
שינוי העידן מתבטא בכך שאנו בעידן שהעצים את חוויית הקיום כישות אחדותית פגיעה, ובד בבד העצים גם את חוויית הגבולות. הקורונה סיפקה חוויה עולמית מאחדת בכל רחבי הגלובוס, חוויה של קיום במדומיין ובמישור הווירטואלי המאחד. עם זאת, לא היה זה כלל המאפיין היחיד של התקופה. הקורונה, בזמני הסגר החריפים שידע העולם, סימנה נסיגה חריפה לממשי, אם במציאות הפרטית של בני אדם בבתיהם ובמשפחותיהם, אם לגבולות של טריטוריה לאומית. היא ערערה את יחסי הייצוא והייבוא עקב מאבק על משאבים, והביאה לבדק בית בנושא האוטרקיות של כל מדינה ומדינה. כתוצאה מכך שורטטו מחדש גבולות והעולם נסוג מחדש לזירות לאומיות.
ההישענות החריפה והמואצת על המדיה עד כדי קריסתו של עולם חיצוני, לצד הנסיגה הקיצונית לטריטוריאלי וללאומי, מסמנות את סוף העידן הפוסטמודרני. כעת נדרש שיח חדש. מהותו של העידן שאחריו, אשר עד למציאת כינוי הולם אני מכנה כאמור בשם הזמני "העידן שאחרי הפוסטמודרניזם", היא בשילוב בין המדומיין הווירטואלי האחדותי ובין מלכודת הממשי המפוצל בטריטוריות וגבולות. לטענתי, אנו ניצבים בעידן חדש המתאפיין בהאצת המדומיין והווירטואלי ובנסיגה חריפה אל הממשי והטריטוריאלי. שתי תנועות הפוכות במהותן, האצה והאטה, מופשטות וקיבוע באובייקט, מתקיימות בו־זמנית. שתי אלה מערערות את יציבותם של הסדר הסימבולי החברתי ושל אידיאולוגיות, ובה בעת מגבשות ומייצרות במהירות רבה אובייקטים סימבוליים באופן קיצוני ומעורר חלחלה.
פער נוסף שנוצר בעידן החדש הזה – שאולי נכון יהיה לקרוא לו עידן המדומיין־הממשי – הוא הפער בין אזרחות המדינה ובין מה שלצורך הדיון כאן אכנה "נתינות הלב". בעידן ההגירה והפליטות הנוכחי אין די במושג האזרחות. בליבה של טיפוסי אישיות גבולית המשגשגים בזמננו מתנחלים שטיפת מוח מתמדת של זהויות עולמיות, סוג חדש של קהילות מדומיינות, וכך נוצר פער בין אזרחות ובין נתינות. קיימים בעולם נתינים מרובים של אימפריית האסלאם. אזרחותם (בהיותם ציבור בוחרים) היא אולי צרפתית או אנגלית, אבל ליבם נתון למדינת האסלאם האפוקליפטית. נתינות לב זו היא אמנם רשת גלובלית מדומיינת, אולם ברגע ובעיתוי מסוים בזירה הריאל־פוליטית היא עלולה להוות סכנה בתוך המציאות הממשית.
הציבור הפוטנציאלי של בעלי זהות כפולה, אזרחות למדינה ונתינות הלב לקהילת זהות על בסיס דתי או לאומי הוא הקרקע שעליה עשוי לגדול ולהתפרץ הזן החדש של הטרוריסט העולמי. זה פועל כאזרח בתוך מדינה בעוד ליבו נתון באופן סמוי – כאנוס ממש – לאימפריית ג'יהאד. יש להכיר בכך שהאשמה שכזו הייתה (ואולי היא עדיין) אחת ההאשמות שמהן דורות של יהודים ניסו להתגונן. יש כאן היפוך מערכות, אך בעל כוח ריאלי ממשי ביותר.
המצע
התנועה הרוחנית נשענת על ניתוח חד של המציאות אולם מטרת הביקורת שלה היא לבנות עולם חדש.
פילוסופים שחושבים באופן חד־ממדי כאילו קיימת מציאות ממשית ברורה שמולה הם מציבים אידיאולוגיה החלטית בעודם עיוורים לאימפריית המדומיין, למלחמת הדת ולטרור העולמי ולשינוי העקרוני באופן שבו המדיה חולשת על חיי ההמונים – מהווים חומר בעירה טוב לדלקה הכללית.
המצב שבו אקדמאים ואינטלקטואלים האמורים להיות אמונים על תיאוריה וביקורת נמצאים בסיטואציה שהם מהווים חלק מהותי מתהליכים המביאים להקצנת שנאה ואלימות בממדים רחבים גלובליים ובתוך קמפוסים מלמד על קריסת השיח הפוסטמודרני ועל חוסר התוחלת של המושג של הגלובלי העומד במרכזו.
הגלובלי – איננו זהה לאוניברסלי. הגלובוס, העולם, הוא הממשי - האחד העוטף את כולנו שלא ניתן להתגרש ממנו או לערער אותו בלא שנסבול כולנו.
האוניברסלי – הוא המכנה המשותף הרחב ביותר לכל בני המין האנושי המשוסע בזהויות תרבותיות.
הגלובלי – הוא עולם אחד המפוצל באינטרסים פוליטיים וכוחניים של מדינות ולאומים שונים שלחלקם כוח טוטליטרי קיצוני לא משנה איזו כסות משטרית הוא לבש.
האוניברסלי – אליו מחוייבים אנשי רוח ומיסטיקאים מכל הדתות המבחינים בין המישור התודעתי והמציאותי הוא כוח תיקון ובנייה. אין מדובר על אוניברסליזם ככוח מאחד המפרק מטען תרבותי סימבולי או דתי אלא על זה המכיל מורכבויות וגוונים.
לכן ההיצמדות לעוולות ממשיות והמחשבה שהגדלת הנפח וההיקף שלהן לתחום הגלובלי היא היא הפיכתן לאוניברסליות היא מוטעית מהיסוד. זה איננו מתכון לעומק אוניברסלי כי אם מתכון לשסע זהויות מחריף והולך לפשעי שנאה ובחשבון אחרון לערעורו של הגלובלי עצמו והתרחקותו מרחק רב מהאוניברסלי. השלכת כל סכסוך פוליטי לוקאלי גם אם סבוך על הגלובלי היא מתודה שצמחה עם הפוסטמודרניזם וצריך להודות שזמנה חלף. בכך אין בכדי לתת גיבוי להנצחת סיכסוכים לוקאליים או מצבים קולוניאליסטיים אלא לטעון שהתרומה הגלובלית והאוניברסלית המהותית היא בסוג אחר של קריאות ודרישות המופנות למרחב הבינלאומי והמודעות לצורך בריסון השיח.
יעדים
פיתוח השיח הבינלאומי עד למדרגה של בריתות חדשות המודעות לצורך בשיח חדש
פיתוח השיח הבין דתי למטרת קידומו של פרקסיס בינדתי חדש והגדרת שפה המאגדת את לב הקשר בין שלוש דתות הספר ומאפשרת לכולן צעד פרשני חדש
פיתוח השפה האתית החדשה הנדרשת לעידן החדש
פיתוח קבוצות לימוד ושיח בין מיגזרים
פיתוח סכימה למצע דיאלוגי בין דתות הספר ובין דתות הבודהיזם והדאואיזם
פיתוח פרויקטים ומיזמים של שיקום הרואים את פני שני הדורות הפצועים של שני העמים קדימה
פיתוח גזע יציב לקואליצית שלום
אסטרטגיות וטקטיקות
הנכחת אופי שונה של עצרות בפריפריה בניגוד לתפיסה של "הפגנה" במרכז בירושלים ובתל אביב כינוסים המקדמים את האג'נדה
הדגשת השפה של אהבה שלום סובלנות עומק במסורות ובמקורות בלימת שיח ההאשמות הכעס השנאה
פיתוח סדר יום חינוכי חדש בבתי ספר במכינות ועוד בנושא זה אנו מקדמים תפיסה של חינוך ממלכתי מחדש המאפשר מסלולי חינוך ממלכתי מגוונים לחילוני עברי, לעברי ספרדי, (לצד הקיים).
פיתוח קוד אתי חדש לצבא ולמשטרה
פיתוח לימודי ליבה באתיקה לכלל תוכניות הלימוד בארץ
עמדות פוליטיות
ציונות – אנו מאמינים כי לכל ציבור קולקטיב ועם מגיעה הזכות להנכחה בגלובוס כלאום ומתוך כך זכותו לישות מדינית פוליטית.
יהודה ושומרון – ההתנחלויות שאלת העם הפלסטיני: אנו מאמינים שחתירה לרוח, לרוחניות, לדת רוחנית או להתפתחות רוחנית סותרת מהיסוד החזקת עם אחר במעמד של תת אזרח. מההצהרה הראשונה נגזרת החובה להכיר בישות פוליטית של עם אחר ולהגיע עימו להסדר פוליטי.
אנו יוצאים מנקודת הנחה שללא קשר אופיו של ההסדר הפוליטי שיושג - מחובתו של כל אדם הרואה ניצוץ רוח בתוכו לתמוך באמנה לשלום שמעקרונותיה ההתחיבות להגיע להסדר פוליטי בין העמים (במלים אחרות: אפשר להתווכח על מהות ההסדר, על משך הזמן בו יידרש לאמת את היתכנותו והתרחשותו, על הסייגים והתנאים להיבחנותו במבחן אמת, אך לא על חיוניותו ועל המחוייבות להתחילו כעת ).
חינוך – במסגרת ממלכתיות דתיות הנתמכות על ידי המדינה יהיה מגוון ויפותח לשני מסלולים אשר אחד מהם יפתח את מורשת ספרד והמזרח ולא יכיל הבטים משיחיים פוליטיים.
מגזרים בישראל – התשתית להידברות צמצום פרטי והתרחבות לכלל
אנו מבקשים לקרוא לכל מיגזר לעסוק בחשבון הנפש שלו בצמצום הפרטי שלו ובתרומתו לכלל
חרדים – מתוך כך אנו פונים למנהיגי הציבור החרדי להציע בעצמם באופן ראשוני ומקדים לשיח מודלים של תרומת החברה החרדית
חינוך דתי לאומי – אנו קוראים לראשי החינוך הדתי- לאומי לגוון את סדר היום של הלימוד ולהיכנס למערכי שיח בדבר נוסחת היסוד של קיום דתי לאומי
שיח קהילות – אנחנו קוראים לשיח בין ראשי קהילות המיעוטים בישראל ובין ראשי הקהילות המסורתיות
הר הבית – אנו קוראים שלא לעלות להר הבית ולהסתמך על אבותינו ואימותינו הקדושים והקדושות שציפו לגאולה בבוא עיתה ולא ערבבו אותה עם הפוליטי. אנו מסתמכים גם על המרכיב הרוחני הקיים בכל אדם וקוראים לחיבור בהווה לפעימת הבריאה של אבן השתיה.
החטופים – קוראים להשבתם המיידית
עזה – אנו מאמינים שהמלחמה הגיעה מזמן לשיא השגיה הפוליטיים אנו מרכינים ראש בפני קורבנות צהל וקורבנות הטרור אנו מבקשים להודות למי שמסרו את נפשם באומץ ובמסירות אנו קוראים שלא להיצמד לקורבנות ומתוך כך לייצר עוד קורבנות הגיעה העת לעבוד לשולחן הדיונים
אנחנו כואבים והמומים ממותם של עשרות אלפים ומבקשים כאנשי רוח מכל תחומי החיים דתיים וחילוניים למנוע את המסה הגדולה של הסבל למי שנדונו להיות מעטה אנושי לחמאס
המישור הבינדתי – יש להגיע לבריתות והידברויות בין שלוש דתות הספר באופן המבוסס על עומק דתי ורוחני ושליטה במסורות הזמן העתיק וימי הביניים. במצב הקיים היום מי שמקדם את השיח משוחח עם נשים מנהיגות בסתר ומקדם בתוך המציאות מנהיגים שאינם שונים בהרבה מהשיח הישן
המישור הבינלאומי – יש לדרוש מכל האומות ערובות לבטחון ושלום לא פחות ממשא ומתן על מכירת נשק
שפה תיאולוגית חדשה – בכל העולם הסכימה צריכה לנוע לכיוון השילוב בין רציונלי פוליטי ובין רוחני בכל העולם הקריאה שלא לחזור לקריאה ריאליסטית של רובד מיתי וליישמו לתוך הפוליטי צריכה להישמע אם כלפי הג'יהאד הקנאי ואם בתוך קבוצות קנאיות בישראל
השפה בעידן החדש – פיתוח הדיון בשאלות של אמת ומידע כוזב, חידוד המתח בין סכימה גלובלית ובין סכימה אוניברסלית, פיתוח שיח חדש ההולך מעבר למודרניזם ולפוסטמודרניזם
האתיקה בעידן החדש – חוק ומשפט השווים לכל אזרח בלי תיעדוף זהות לאומית או דתית.
אנו קוראים תגר כנגד כל צורה של טרור בין אם בכסות של התנגדות ובין אם בכסות של הגנה עצמית. זוהי קריאה ליהודים וערבים כאחד.
העמדה המסורתית של יהדות ספרד - הגישה של מסורת ישראל סבא מבית קהילות ספרד מימים ימימה שילבה רציונליות פוליטית ועומק מיסטי ודתי. אנו קוראים לראשי הקהילות הספרדיות ממסורת בית אבא לשמור על צביונם העמוק המתון והסובלני ולהחזיר עטרה ליושנה לאמיתו של דבר.
המרקמים של התנועה הרוחנית לשלום, פורום שפה חדשה וכתב העת המקוון שפה חדשה קשורים ביניהם במארג רחב וגמיש.
כפי שהוסבר לעיל ייחודו של העידן החדש בו אנו מצויים מבחינת תמונת עולם גלובלית לה אנו כפופים בעל כורחנו הוא קדימותו של המדומין, של הפנטזיות המדיה התקשורת הפייק ניוז צמיחת הAI ואי ההבנה הנכונה של הפונקציה שלו ותיפקודו.
ההבחנות בין המדומיין ( פרי הרשתות התקשורת הפירסומות ועוד), הממשי (=ממשותו העירומה של העולם וממשותם של גוף אנשים חיים קהילות ועמים) והסימבולי (=הסדר החברתי, הסדר הפוליטי או הסדר התיאולוגי) שמוכרות ומתווכות בשיח האינטלקטואלי היום יסודן בתיאולוגיה של ימי הביניים שהיתה משותפת לשלוש דתות הספר.
בעולם ימי הביניים 4 ממדים אלה הושלכו על הטקסט הקדוש. הן היוו 4 דרכים לקרוא את כתבי הקודש. בעידן שלנו אנו צריכים לקרוא דרך הממדים האלה את המציאות ולהתחייב לקריאה רציונלית שהיא פשט המציאות ופשט הממשות. קריאת המדומיין הכוללת גם את ביקורת המדומיין ביקורת הפייק ניוז התחייבות לחדשות אמת ולמידע מאומת, קריאת הסימבולי: פוליטי, חברתי או תיאולוגי מתוך מחוייבות לאתיקה.
אלו 4 רבדים 4 עקרונות שהמסורת היהודית בימי הביניים קראה להם: פשט, רמז, דרש, סוד.
המבנה המרובע כולל גם ריבוע אנכי וגם ריבוע אופקי (מטריצה מרובעת).
כאשר המעמדות החברתיים של: הפילוסוף, הפוליטיקאי, ההמון ואיש הדת מחוייבים לרציונל המתווך ביניהם. באופן דיאלקטי גם אם לא מדובר על היררכיות חברתיות כיום, יש משמעות רבה להתבוננות בהם כמסמני ומחוללי השיח.
כיום יש להבין שאין סימטריה בין הרציונלי לסימבולי, ניסיון לייצר מציאות הנאכפת בכוח על ידי הסימבולי הוא נסיון לעקם את הקונקרטי בכוח האש של פנטזיה. משימתם המודעת של אנשי רוח ומנהיגי דת מחוייבים מעמיקים ואחראים היא לבסס להסביר ולהאיר נקודה זאת. תהליכי ההטפה, הדרשה האשליה והציפייה התיאולוגית לסימטריות מעין אלה בין חלומות משיחיים על המציאות ובין מציאות ואכיפתם של אלה בכוח הזרוע, תהליכים אלה כשהם מחריפים ומגובים על ידי פוליטיקאים אנשי דת לא אחראים או פילוסופים ותיאורטיקנים להם נדמה שרק הגנו על עוול זה או אחר, בעודם חסרי קריאת המצב החדש, עלולים ללבות פסיכוזה המונית.